החלטה בתיק ת"א 21752-11-09

בענין : בקשה לביטול פסק דין ובקשה להארכת מועד

1.         לפניי בקשת המבקש מיום 26.05.11, להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק-הדין שניתן כנגדו וכנגד שני הנתבעים הנוספים, יוסף ויוליה פירוס (להלן: "פירוס") ביום 06.06.10.

2.         החלטה זו ניתנת לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובתשובת המבקש לתגובת המשיב.

3.         ביום 20.02.96 נטלה גב' ילנה סורוקה (להלן: "ילנה") מבנק טפחות סניף טבריה, הלוואה מובטחת במשכנתא על סך 218,500 ש"ח, לצורך רכישת דירה ברחוב קריית משה ג' בטבריה.

            להחזר ההלוואה ערבו אריה רובין, גיאנה רבקין וטטיאנה ברודסקי (להלן: "ההסכם הראשון").

4.         ביום 03.04.97 נחתם הסכם הלוואה נוסף על סך 35,000 ש"ח בין ילנה לבין בנק טפחות. כמו-כן, נחתם תיקון להסכם הראשון, הכולל שינוי של שמות הערבים והחלפת הנכס הממושכן. הנכס הממושכן, על פי התיקון, הינו בית ברחוב אלכנסא 2 בחיפה, והערבים החדשים הם בני הזוג פירוס והמבקש. בתיקון להסכם נאמר כי יתרת ההלוואה לסילוק היא 230,632 ש"ח .

5.         ילנה לא עמדה בהחזרי ההלוואה, וביום 24.10.02 עזבה את הארץ לבלי שוב.

6.         המשיב מכר את דירתה של ילנה. לטענת המשיב לאחר מכירת הדירה, נותרה יתרת חוב בחשבון ההלוואה בסך של 304,720 ש"ח. ביום 24.07.08, הגיש המשיב תביעת יתרה נגד ילנה. לאחר שהמשיב ניסה לאתר את ילנה, גילה המשיב כי ילנה עזבה את הארץ עוד ביום 24.10.02.

7.         בחודש נובמבר 2009 הגיש המשיב תביעה נגד בני הזוג פירוס והמבקש, על סך 250,000 ש"ח (לצורכי אגרה), כאשר יתרת החוב בחשבון ההלוואה הייתה 316,418 ש"ח, נכון ליום 21.07.09.

8.         ביום 02.12.09 מסר פקיד המסירה, יוסף טוויג, את כתב התביעה לאימו של המבקש, גב' פולינה, במענה ברחוב ניברג 14/4 בטבריה. אימו של המבקש סירבה לחתום על אישור המסירה. מר טוויג מצהיר, כי ביצע את המסירה לאחר שנבדקו מספר מקורות, לרבות חקירת שטח, ונמצא כי המבקש מתגורר יחד עם אימו, במען בו בוצעה המסירה. עוד מוצהר כי עניין זה אומת עם אימו של המבקש בשיחה בשפה הרוסית המובנת לה. המבקש לא השכיל למסור גרסה נגדית מפורטת לאמור בתצהירו של מר טוויג, אשר צורף לתגובת המשיב. המבקש בחר להסתמך באופן בלעדי על נתוני משרד הפנים, לפיהם נכנס למען ברחוב ניברג 14/7 בטבריה, רק ביום 13.10.10. כמו-כן, צירף המבקש לתשובה לתגובה פירוט של כל הכתובות בהן התגורר משנת 1996 ואילך. מפירוט זה עולה כי במועד המסירה הנטען של כתב התביעה, כתובתו הרשומה של המבקש במשרד הפנים הייתה ברחוב תבור 15/3 בכרמיאל, לאחר שנכנס למען זה ביום 02.11.09. עוד יצויין, כי אין מחלוקת שבמועד החתימה על כתב הערבות, מסר המבקש מען ברחוב ניברג 14 בטבריה. לגבי מספר הדירה, עיון בנספח ה' לתגובה, מלמד כי לא ברור האם מספר הדירה הוא 4 או 7.

9.         לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בנוגע למסירת כתב התביעה, אני קובע כי כתב התביעה נמסר כדין. כאשר התובע מציג גרסה מפורטת בכל הנוגע לאופן ביצוע המסירה, מוטל על המבקש להציג גרסה מפורטת נגדית, הנתמכת בתצהיר של אימו, שיש בכוחו לסתור את תצהירו של פקיד המסירה.  במקרה שלפנינו, המבקש לא עשה כן ולא הסביר מדוע לא צרף תצהיר של אימו. ההלכה הפסוקה קובעת כי בעל דין אשר נמנע מלהביא ראייה המצוייה בשליטתו, ולא מסביר את המנעותו, יש להניח כי הוא עושה כן, כיוון שהוא חושש מתוכנה של אותה ראייה. במקרה שלפנינו, בהעדר הסבר מדוע לא הומצא תצהיר של האם פולינה, יש להניח כי הסיבה לכך הינה חששו של המבקש מפני סירובה של האם ליתן תצהיר שקרי, או מפני קריסת גרסתה של האם בחקירה הנגדית. בנוסף, יש ליתן משקל גם להתחייבותו של המבקש על פי הסכם הערבות, לעדכן את הבנק בכל שינוי בכתובתו. ריבוי הכתובות הרשומות של המבקש מאז חתם על כתב הערבות ועד היום (8 במספר), מלמד על חשיבות ההקפדה על עדכון הכתובת, כדי לקבל בזמן אמת הודעות על אי עמידתה של החייבת העיקרית בתנאי ההלוואה.

10.        ביום 06.06.10 ניתן פסק-דין בהעדר, המחייב את המבקש לשלם למשיב את חלקו היחסי מסכום התביעה (83,333 ש"ח), וכן אגרה ושכ"ט.

11.        בני הזוג פירוס הגישו בקשת רשות להתגונן, שהתקבלה לאחר דיון במעמד הצדדים בהחלטתי מיום 18.10.10. באותה החלטה קבעתי כי לפירוס עומדות טענות הגנה אפשריות לפיהן ההודעה הראשונה על אי עמידת ילנה בהחזרי ההלוואה ועזיבתה את הארץ נמסרה להם ביום 24.12.08, לא שותפו בהליך מכירת הדירה של ילנה ולא קוימה כלפיהם חובת הגילוי בהתאם לחוק הערבות, שכן לא קיבלו הסדר על מסמכי הערבות בשפה המובנת להם.

12.        ביום 16.06.10 נמסר פסק-הדין לידי אימו של המבקש, במען ברחוב ניברג 14 בטבריה. כבר במסגרת הבקשה לביטול פסק-הדין, צירף המבקש מסמכים מהם עולה כי היה מאושפז בבית חולים שיבא, מיום 16.05.10 עד 29.06.10 ומיום 08.11.10 עד 10.11.10. עוד צורף אישור ממנו עולה כי המבקש היה מאושפז בבית לווינשטיין, מיום 29.06.10 עד 06.09.10. כמו-כן, צורף מסמך רפואי ממנו עולה כי ביום 13.05.10 נפגע המבקש בתאונת דרכים ונגרמו לו שברים בשתי כפות הרגליים, פרק ירך שמאל ועצמות האגן. עוד עולה מאותו מסמך, כי גם לאחר השחרור מהאישפוז האחרון, ביום 10.11.10, נזקק המבקש לטיפולים רפואיים שונים. על-פי הרשומים הרפואיים, בחודשים ינואר ופברואר 2011, התלונן המבקש כי הוא מרגיש מדוכא והינו מטופל תרופתית בתרופה בשם רסיטל. בחודש נובמבר 2010, אובחן המבקש כמי שסובל מפוסט-טראומה.

13.        ביום 03.08.10 פתח המשיב כנגד המבקש תיק הוצל"פ לביצוע פסק-הדין. ביום 23.08.10 נמסרה אזהרת ההוצל"פ לידי אימו של המבקש, במען ברחוב ניברג 14 בטבריה. בחודש אוקטובר 2010 הוזרמו עיקולי צד ג' במסגרת תיק ההוצל"פ. מנספח ו' לתגובת המשיב עולה כי נרשם עיקול בבנק הדואר. חברות הביטוח הפניקס, כלל, מנורה והראל, השיבו כי "אין נכסים".

14.        ביום 07.02.11 הגיש המבקש ללשכת ההוצל"פ בקשה להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים. המבקש טוען כי לצורך הכנת הבקשה, בדק אלו תיקי הוצל"פ מתנהלים נגדו וגילה לראשונה על קיומו של תיק ההוצל"פ שנפתח לביצוע פסק-הדין, שניתן נגדו בתיק זה. במסגרת התשובה לתגובה, לא התייחס המבקש לטענת המשיב, לפיה ידע בפועל על קיומו של תיק ההוצל"פ, עוד בחודש אוקטובר 2010, לאחר שהוטל עיקול על חשבונו בבנק הדואר. זה המקום לציין כי המבקש מקבל קצבת נכות כללית ומתשובות כל הבנקים לצווי העיקול, עולה לכאורה כי הקצבה המשולמת לו באמצעות חשבון בבנק הדואר, שכן למבקש אין חשבון בכל בנק אחר.

15.        המבקש מסביר את פרק הזמן שחלף מאז גילוי קיומו של פסק-הדין בחודש פברואר 2011, ועד הגשת הבקשה לביטול פסק-הדין ביום 26.05.11, בכך שחלף זמן עד שקיבל סיוע משפטי בחודש אפריל 2011, ובפרק זמן נוסף שנדרש לצורך עיון בתיק בית המשפט והכנת הבקשה. לטעמי הסבר זה פורט כנדרש והינו מתקבל על הדעת.

16.        מן המקובץ עולה, כי המבקש לא השכיל ליתן הסבר מפורט, המתקבל על הדעת, כיצד יתכן שלא ידע על קיומו של פסק-הדין, לכל המאוחר בחודש אוקטובר 2010, עת הוטל עיקול במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח לביצוע פסק-הדין, על חשבון הבנק שלו בבנק הדואר.

17.        על-פי הפסיקה, כאשר בקשה לביטול פסק-דין מוגשת באיחור, יש ליתן טעם מיוחד המצדיק את האיחור. אומנם, סמכותו של הרשם להאריך מועדים לפי סעיף 90 לחוק בתי המשפט, אינה כוללת דרישה לקיומו של טעם מיוחד, כאמור בתקנה 528. יחד עם זאת, יש לעשות שימוש זהיר בסמכות מיוחדת זו של הרשם, שכן ספק אם יש הצדקה עניינית לקבלת החלטות שונות, רק משום שהחלטה ניתנת על ידי רשם ולא על-ידי שופט.